הילאל נ' בית המכס נתב"ג לוד

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (כב' השופט משה סובל) בעש"א (ת"א) 34588-12-11 מיום 15.02.2012 (להלן: "פסה"ד") בה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת המשיבה להטיל עליו עיצום כספי בסך 100,000 ₪ בשל הפרה של הוראת בע' 9 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס–2,000 (להלן: "החוק").

אינני רואה צורך לבקש תגובה לבקשה.

המבקש נתפס ביום 16.11.2011 במסלול הירוק בנתב"ג כאשר ברשותו סך של 133,387 ₪ במטבע זר: 20,000 יורו ו – $ 8,750 , מבלי שדיווח על סכום זה, זאת בניגוד לחוק איסור הלבנת הון המחייב לדווח על כל סכום שמעל 100,000 ₪. בשל כך הטילה הועדה להטלת עיצום כספי עיצום כספי בסך 100,000 ₪ בשל הפרת חובת הדיווח לפי סע' 9 לחוק.

לטענת המבקש גרסתו הייתה מהימנה ועקבית בדבר מקום הכספים ויעדם והסיבה לאי הדיווח (לא ראה שילוט) וכי סכום העיצום הכספי שהוטל עליו חריג וקיצוני והוא הצביע על פסיקה ענפה בה הוטלו עיצומים כספיים בסכומים נמוכים בהרבה (באחוזים מהסכום שלא דווח).

הועדה קבעה כממצא עובדתי כי לא השתכנעה בדבר מקור הכספים ויעדם, ולא בטענת המבקש כי לא ראה השלטים בנתב"ג באשר לסכומים החייבים בדיווח:

"לעניין מקור הכספים, הוועדה לא השתכנעה מגירסתו של המפר בדבר מקורם של כל הכספים...כמו כן, המפר לא הציג בפני הועדה מסמכים כלשהם לביסוס טענותיו לעיל בדבר מקור הכספים. בנסיבות העניין, ומאחר מדובר באיש עסקים המקיים, לדבריו, שגרת עסקים בינלאומית...הועדה לא השתכנעה כי מקור כל הכספים הוא לגיטימי". (סע' 4 להחלטת הועדה).

"לעניים יעד הכספים, הוועדה לא השתכנעה כי הכספים אכן נועדו לסיוע בבניית ביתו של אחיו המבוגר של המפר. בפני הוועדה לא הוצגו אסמכתאות בדבר יעד הכספים. זאת ועוד, גם אילו היו הכספים מיועדים למטרה האמורה, לא נחה דעתה של הוועדה מדוע המפר, שהינו איש עסקים אמיד אשר מחזיק לדבריו חשבונות בנק הן בברזיל והן ברמאללה, לא העביר את הכספים ישירות מחשבונו בברזיל לחשבונו ברמאללה בהעברה בנקאית, ותחת זאת המירם אצל חלפן כספים בברזיל ולאחר מכן נשא את המזומנים על גופו לישראל ללא דיווח על הכנסתם.... לאור האמור לעיל, אין בידה של הוועדה לקבוע מהו יעדם של הכספים, והוועדה רואה את כלל התנהלותו של המפר בחומרה". (סע' 5 להחלטת הועדה).

"בנסיבות המקרה, הועדה קובעת כי היא איננה מקבלת את גרסתו של המפר בנושא אי מודעותו בתום לב לחובת בדיווח".

נקבע בפסיקה כי לא בנקל יתערב ביהמ"ש של ערעור בקביעות מהימנות וממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, קל וחומר כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בערעור על החלטת הועדה, ולא מצאתי כי זהו המקרה שמצדיק התערבות חריגה שכזו.

אף טענת המבקש באשר לגובה העיצום אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לפי תקנה 12 לתקנות איסור הלבנת הון הוועדה הייתה מוסמכת להטיל על המבקש עיצום כספי בסך של עד 332,870 ₪ (2.5*133,148 ₪), כאשר תקנה 13 לתקנות הנ"ל מסמיכה את הועדה, מטעמים מיוחדים, לחרוג מהסכום הנ"ל לחומרה או לקולה.

במקרה דנן, נסיבה מיוחדת לחומרה שמצדיקה להחמיר בעונשו של המבקש היא, שבעבר, לפני כ- 6 שנים, כבר הפר המבקש את חובת דיווח, והוטל עליו בגין הפרה זו עיצום כספי בסך 50,000 ₪. מסתבר, שהעונש לא הרתיעו לחזור על מעשהו בשנית. משכך, אין מקום להתערב בהחלטת הועדה ובבימ"ש קמא שראו מקום להחמרה בגובה העיצום הכספי מתוך שיקולי הרתעה שהודגשו בפסיקה בגין הפרה של חובת דיווח.

לאור כל האמור לעיל, במצטבר, ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אני דוחה את הבר"ע.

בנסיבות העניין ומשלא ביקשתי תגובה, המבקש יישא בהוצאות הבקשה לטובת קופת המדינה בסך 5,000 ₪ .

ניתנה היום, כ"ו ניסן תשע"ב, 18 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק ההחלטה לצדדים.  

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: